החלטה בתיק רע"צ 44215-01-12

בפני בקשת רשות ערעור על החלטת רשם ההוצל"פ אסף אבני מיום 15.1.12 בה דחה את בקשת המבקשים לחייב את המחזיק (שאינו החייב בתיק ההולצ"פ) בחוב הפסוק, עד לסך של 120,000 ש"ח ששולמו על פי הסכם פשרה בהליך שבין המשיב לבין החייב בתיק ההוצל"פ. החייב בתיק ההוצל"פ, אהרון כובשי (להלן: "החייב"), חייב למבקשים סכום כסף  שבגינו נפתח תיק ההוצל"פ נשוא הערעור. החייב הגיש תביעה נגד המשיב בבית משפט השלום בירושלים בת.א. 2393/05, התביעה הוגשה על סך של 949,675 ש"ח. במסגרת תביעה זו הוטל עיקול זמני לטובת החייב על כל נכסי המשיב. בר"ע שהגיש המשיב על החלטה זו נדחתה והוא חוייב בהוצאות. למבקשים נודע על התיק המתנהל בין החייב למשיב והם הטילו, במסגרת תיק ההוצל"פ, עיקול על כספים המגיעים מן המשיב לחייב. העיקול הוטל לפי בקשה שהוגשה ביום 25.12.07 הבקשה לעיקול אושרה ונמסרה לב"כ המשיב ביום 31.12.07 ( להלן: "העיקול הראשון").  ב"כ המשיב השיב לצו העיקול התשובה היתה: "אין נכסים לעיקול". ביום 5.2.08 לאחר שנודע למבקשים שהמשיב חויב לשלם לחייב הוצאות בסך 7,500 ש"ח, הגישו בקשה נוספת להטלת עיקול על כספים שהמשיב חייב לחייב.  באשר להמצאת צו עיקול זה למשיב או לבא כוחו הצדדים חלוקים. אין מחלוקת שב"כ המבקשים שלח מכתב  לב"כ המשיב והודיע לו  שהוטל עיקול. אין מחלוקת שהמסמך שצורף על ידי ב"כ המבקשים לב"כ המשיב להוכחת הטלת העיקול היה פלט מחשב פנימי ממשרד ב"כ הזוכה (תוכנת עו"דכנית), ממנו עולה כי הוטל עיקול. אין מחלוקת שלהודעה זו לא צורף צו העיקול ולא טופס הודעה למחזיק כפי שנעשה בעיקול הראשון. (עיקול זה יקרא להלן:" העיקול השני").

ב"כ המשיב לא הגיב לעיקול השני על אף שבמכתב שבו הודיע ב"כ המבקשים לב"כ המשיב על הטלת העיקול, ביקש ממנו לשלוח הודעת מחזיק ללשכת ההוצל"פ.  מבחינת מחשב ההוצל"פ הסטטוס של העיקול השני הוא "נשלח לצד ג'" היינו אין אינדיקציה שהודעת העיקול התקבלה עלי ידי צד ג' -  המשיב. ב"כ המבקשים טוען שיש להתחשב בעיקול השני כעיקול שהתקבל אצל המשיב שכן אין מחלוקת שהיתה לו ידיעה על הטלת העיקול.  ב"כ המשיב טוען שכיוון שלא בוצעה המצאה כדין של העיקול השני, יש לקבוע שלא נעשתה מסירה למשיב של העיקול השני.

בהליכים שבין המשיב לחייב בת"א  2393/05 הנ"ל הגיעו הצדדים להסכמה על פי הסכם שנחתם ביום 20.5.08 וקיבל תוקף של פס"ד ביום 6.8.08. להלן עיקרי ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין:

"הצדדים מסכימים להגיע להסדר בנוגע לכל טענות כובשי (החייב ג.א.) כנגד מיכאל אסרף (המשיב ג.א.) ו/או כנגד חברת א.ח. מ. יוני מפעלי בניה והשקעות בע"מ. בני משפחתו של הנתבע מיכאל אסרף מוכנים לגייס סכום של 120,000 ש"ח  לכיסוי כל טענה כנגד מיכאל אסרף וחברת א.ח.מ. יוני מפעלי בניה והשקעות בע"מ.

הסכום של 120,000 ש"ח ישולם במעמד החתימה על הסכם זה. סכום זה יועבר לידיו של עו"ד חשין עדיאל וזאת לכיסוי הוצאות ושכ"ט עו"ד של התובע.

פרט לסכום זה אין לכובשי כל טענות כנגד מיכאל אסרף, מכל סוג שהוא.

עם התשלום של 120,000 ש"ח מאשר בזה  כובשי כי אין לו כל טענה או דרישה או תביעה כנגד אסרף.

הצדדים יפנו לבית המשפט בבקשה שהתביעה  בת.א. 2392/05 תידחה ולא יינתן צו להוצאות.

כובשי מתחייב לבטל כל הליך שננקט כנגד אסרף כולל הליך התביעה, הליך עיקול, לסגור תיק ההוצל"פ".

המבקשים טוענים איפוא כי כיוון שלפי הסכם הפשרה הועבר סך של 120,000 ש"ח לחייב, יש לחייב המשיב לשלם סכום זה להם, שכן, הוטל עליו עיקול והיה אסור להעבירו לחייב.

המשיב טוען כי לא מדובר בכספים שהוא העביר לחייב אלא בכספים שהעבירו בני משפחתו, על אף שהוא התנגד לכך. מכל מקום, טוען המשיב, כי בעת חתימת ההסכם והעברת הסכום של 120,000 ש"ח לחייב לא היה עיקול תקף. שכן תוקפו על העיקול הראשון,  שהיה ל- 3 חודשים מקבלתו, פקע ביום 30.3.08, והעיקול  השני לא נמסר כלל.

כב' הרשם אבני, שדן בתיק, לאחר שערעור קודם שהוגש על החלטה של כב' הרשם בן שלו התקבל בחלקו, והדיון הוחזר ללשכת ההוצל"פ על מנת שיקבע האם בוצעו מסירות של העיקולים, והאם בסופו של דבר הכספים ששולמו לחייב שולמו על ידי המשיב או על ידי בני משפחתו, קבע כי העיקול הראשון לא תפש והעיקול השני לא נמסר כדין. לפיכך, בשעה שהועברו כספים מן המשיב אל החייב, בין אם אלה  הועברו על ידי המשיב ובין אם הועברו על  ידי בניו, לא היה עיקול תקף ולפיכך לא ניתן לחייב את המשיב בחוב הפסוק או בחלקו, בסכום שהועבר לחייב. כב' הרשם קבע כך כיוון שלהודעת העיקול שנשלחה לב"כ המשיב לא צורף צו העיקול, לא צורפה ההודעה למחזיק שעליו להשיב לעיקול, לא ניתן ללמוד מהודעה זו דבר בקשר לעיקול היקפו וטיב הזכות המעוקלת. לפיכך ומשלא נמסרה הודעת עיקול כדין לא היה חייב המשיב להשיב לצו העיקול ולמעשה נשללה ממנו האפשרות להשיב כדבעי לצו העיקול. על צד ג' שאצלו מוטל עיקול, שהוא צד זר למחלוקת שבין הנושה לחייב, לדעת באופן מפורש  וברור מה גובה החוב, אילו זכויות של החייב עוקלו, האם על כלל הנכסים או שמא על נכס קיים. כמו כן יש להזהיר את צד ג' ולהנחות אותו כיצד עליו לפעול כמחזיק. הודעה לקונית המונפקת מתוכנת העו"דכנית לא יכולה לשמש תחליף לצו העיקול ולהמצאתו כדין. לפיכך קבע כב' הרשם שצו זה לא הומצא ולא נמסר כדין למשיב ומשכך הרי שמיום 31.3.08 ועד מועד העברת הכספים מהמשיב לחייב לא היה עיקול תקף.  לפיכך, אין צורך לדון בשאלה הנוספת שבגינה הוחזר התיק על ידי לכב' הרשם (בערעור הקודם שהוגש) והיא האם הכספים הועברו לחייב על ידי המשיב או על ידי בני משפחתו.

על החלטה זו הוגשה הבקשה שבפני כאשר המבקשים טוענים כי כבר העיקול הראשון תפש שכן ניתן לעקל לא רק זכות קיימת אלא גם זכות עתידה. לטענתם, הגדרת נכס בסעיף 1 לחוק ההוצל"פ הינה:  "נכס - לרבות זכות קיימת או עתידה" . לטענת המבקשים עילתה של הזכות של המשיב כלפי החייב התגבשה כבר במועד הטלת העיקול ולכן, למרות שמועד פרעונה היה מאוחר יותר, הרי שהיא זכות הניתנת לעיקול וממילא תשובת המשיב לצו העיקול הראשון לפיה "אין נכסים לעיקול" לא היתה נכונה.

לגבי העיקול השני טענו המבקשים כי כב' הרשם טעה  בכך שדרש מסירה פורמלית של צו העיקול ולא הסתפק בידיעה על כך שהוטל עיקול. שכן, אין ספק שידיעה כזו היתה למשיב מכך שבא כוחו קיבל הודעה שהוטל עיקול. לטענת המבקשים, טענת המשיב לפיה בהעדר המצאת צו העיקול עצמו לא הוטל עיקול כדין הינה טענה חסרת תום לב.  בא כוח המשיב לא ביקש לקבל הבהרות לגבי צו העיקול כשקיבל את ההודעה שהוטל עיקול, והוא גם ידע כבר על איזה עיקול מדובר כתוצאה מצו העיקול הראשון שהומצא לו כדין ביחד עם צו העיקול וההודעה  למחזיק.

המבקשים טענו עוד כי אין לקבל את הטענה שהכספים שולמו על ידי בניו של המשיב ולא על ידי המשיב עצמו שכן מתצהירים שהוגשו על ידי בנו של המשיב עולה שהכספים ששימשו לתשלום לחייב היו כספים אחרים  ולא אלה שהועברו על ידם לאשת המשיב. בנוסף לאמור מדובר לפי התצהיר בכספים שניתנו למשיב במתנה מילדיו לפיכך מרגע זה ואילך אילו כספים של המשיב ומשעה שזה שילמם לחייב יש לחייבו באותו סכום.

המבקשים טוענים כי גם אם הילדים היו מעבירים את הכספים ישירות לחייב, ניתן לחייב את המשיב שכן הכספים שולמו על ידם כשלוחים של המשיב.

המשיב טוען כי צדק כב' הרשם בקובעו שהעיקול הראשון לא תפש, שכן, צפיה לזכיה בתביעה שהוגשה אינה בגדר זכות הניתנת לעיקול. לא זו בלבד אלא שלפי הסכם הפשרה שבין המשיב לחייב, תביעתו של החייב נגד המשיב נדחתה, לפיכך ניתן להסיק שהעיקול שהוטל על כספים שמגיעים לחייב מהמשיב כתוצאה מן התביעה, לא תפס. מדובר בתביעה שהוגשה על סמך שיק בטחון שניתן לחייב בקשר ליחסים שבין חברה בבעלות המשיב לבין החייב. מדובר בשיק שלטענת המשיב היה אסור לחייב לעשות בו שימוש כלשהו, לכן התנהלו בין  החייב למשיב הליכים במשך שנים עד שהוסכם ביניהם שהתביעה תידחה.

לטענת המשיב, אמנם נקבע בפסיקה כי כספים שנתבעו מחב' ביטוח בקשר לתאונת דרכים שגרמה לנזקי גוף, ניתנים לעיקול ואולם שם מדובר בכספים שיש צפיה ברורה שיפסקו לטובת הנפגע מה שאין כן בתביעה רגילה בה מכחיש הנתבע את חובו לשלם. כיצד הוא יכול מחד להכחיש את חובו לשלם ומאידך להשיב שהעיקול תפס?  לחילופין, טוען המשיב כי עצם העובדה שהוא ניהל הליכים במשך שנים מול החייב מהווה "הצדק סביר" כמשמעותו בסעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל ולפיכך לא ניתן לחייבו בחוב הפסוק.

באשר לצו העיקול השני טוען המשיב כי יש לאמץ את קביעות הרשם שנסמכו על הפסיקה ולפיהם בהעדר מסירה כדין של צו העיקול לא ניתן לחייב את המחזיק - המשיב - לשלם לפי צו העיקול. התוצאה היא איפוא שבמועד העברת הכספים לא היה עיקול תקף. מה עוד שיש לקבוע שהכספים לא הועברו על ידי המשיב לחייב אלא על ידי ילדיו מאינטרסים שלהם.